הרבנות והמועצה הדתית קריית מוצקין
טהרת המשפחה
מקוואות הם מוסדות הכרחיים בכל ישוב יהודי בעל אוכלוסייה דתית. מִקְוֶה הוא מאגר של מים שאינם שאובים, אשר נועד לאפשר לאיש או אישה יהודיים לקיים את מצוות הטבילה בכדי להיטהר ממצבי טומאה שונים, וכן לטבול כלים ובגדים שנטמאו ורוצים לטהרם. המקווה מציע ליחיד, לקהילה ולעם ישראל את המתנה הנפלאה של טהרה ושל קדושה. אין מוסד דתי, מבנה דתי או פולחן דתי אחר שיכול להשפיע את היהודי בדרך וברמה כה מהותיים. אולם עוצמתו הבלתי רגילה תלויה בבנייתו לפי ההגדרות המורכבות המפורטות בהלכה.
מקור עיקרי לשלל הלכות הנוהגות במקווה הוא במקרא "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא י"א ל"ו), חז"ל דורשים את הפסוק בספרא (חיבור דרשני מתקופת התנאים המקביל למשנה, בשמו האחר "תורת כהנים") כמו שמעיין נעשה בידי שמים ללא מגע יד אדם אף מקווה צריך להיקוות מאליו ולא להישאב, ומאידך "אך" ורק מעיין מטהר כשהוא זורם ובכל שיעור, אבל מקווה מים שאינם נובעים יטהר רק אם המים עומדים ורק בשיעור של ארבעים סאה.
הבדל נוסף בין מעיין לבין מקווה, הוא שמעיין יקרא "מים חיים", וישנם טמאים (כגון זב ומצורע) שטבילה תועיל להם רק אם יטבלו במים חיים כלומר במעיין, ולא במקווה.
כמות המים במקווה של מים עומדים הוא ארבעים סאה. לפי שיטת הרב אברהם חיים נאה ארבעים סאה הם כ-332 ליטר. לפי שיטת החזון אי"ש ארבעים סאה הם כ-573 ליטר. כיום, אין מקוואות שמקילים לנהוג כשיטת הרב נאה וכולם מחמירים כחזון אי"ש ואף מוסיפים עוד מים, ליתר ביטחון.
פרט נוסף עליו חייבים להקפיד בבניית מקווה, הוא שלא יהיו "מים זוחלין". כלומר, מקווה של מים עומדים (שאינם מי מעיין) נפסל אם המים זזים בתוכו, כלומר אם יש חלחול אפילו דקיק של מים לתוך הקרקע, המקווה פסול. לכן בבניית מקוואות, מקפידים מאוד לאטום לחלוטין את קרקע הבורות וקירותיהן.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל. (משנה מסכת יומא פרק ח).